פרשת תזריע-הלידה הנגעים וחודש גאולת עם ישראל 

פרשת תזריע-הלידה הנגעים וחודש גאולת עם ישראל

מבוא:

בשנה מעוברת פרשת תזריע נקראת לפני חג הפסח בנפרד מפרשת מצורע, וקוראים בהפטרתה את פרשת החודש. המשותף בין ענין הלידה והנגעים המפורטים בפרשת תזריע, לבין ענין פרשת החודש המקדשת את חודש ניסן לראש כל החדשים הוא: ענין גאולת עם ישראל. כלומר, סיום גלותם של עם ישראל נמשל לקושי חודשי הלידה, והלידה משמשת ראיה לתחית המתים, דהיינו, התהליך הניסי של הלידה, ממחיש גם את התהליך הניסי של גאולת עם ישראל בכלל ואת תחית המתים בפרט, כמובא בגמ': "מן המים צר מן הטיט לא כל שכן"? (סנהדרין, צ:). כמו כן אף פלאי הנגעים מלמדים על חשיבותם של עם ישראל וארץ ישראל השותפים בגאולה. וכן מצאנו שהכהנים והסנהדרין משמשים כסמכות עליונה בקביעת הנגעים ובקידוש החודש, כשם שבעתיד לבוא תהיה למלך המשיח סמכות רוחנית עליונה. כמו כן מובא בגמ': "בניסן נגאלו בניסן עתידין ליגאל" (ר"ה, יא.), דהיינו, חודש ניסן הוא חודש גאולת עם ישראל הן בגאולה הראשונה ממצרים והן בגאולת העתיד. כלומר, הגאולה השלמה עתידה להתרחש בדרך נס כשם שגאולת עם ישראל ממצרים היתה גאולה ניסית, שנאמר: "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" (מיכה, ז', ט"ו). לפיכך הגאולה מן הגלות האחרונה עתידה להיות בנסים הגדולים לאין ערוך, מאשר הנסים שארעו בעבור אבותינו בעת היציאה מגלות מצרים, משום שגלות מצרים נמשכה מאתיים ועשר שנים, ואילו הגלות האחרונה נמשכת מזה 1942 שנים. על כן הקב"ה עתיד לגאול את עם ישראל בחודש ניסן אף אם עם ישראל לא יהיו ראויים לכך, משום שה' יתברך בחר בעם ישראל והבטיח להם את עתידם הנצחי. מטעם זה ה' יתברך הבדיל את עם ישראל מן האומות גם במצות ברית מילה ואף בעונשי הנגעים, ע"מ ללמדם מוסר ולטהרם, שנאמר: "חושך שבטו שונא בנו ואהבו שחרו מוסר" (משלי, י"ג, כ"ד), ונאמר: "אהבתי אתכם אמר ה'... ואת עשו שנאתי" (מלאכי, א', ב'-ג'). לפיכך גם האשה ואף המצורע וגם כלל עם ישראל נטהרים מטומאותיהם במים, כמובא במדרש: "לפיכך הקב"ה מדמה טומאת ישראל לטומאת הנדה שנטמאה ונטהרת, כך עתיד הקב"ה לטהר את ישראל, שנאמר (יחזקאל, ל"ו, כ"ה): 'וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם" (תנחומא, מצורע, סימן ט). עניני הגאולה המשותפים לפרשת תזריע ולפרשת החודש מבוארים להלן בהרחבה:

א.      משיח ולידה - סיום גלותם של עם  ישראל נמשל לקושי חודשי הלידה.

ב.      לידה ותחית המתים ? יצירת הולד ברחם האשה היא גם ראיה מוחשית לתחית המתים.

ג.       פלא הצרעת - נועד להודיע את חשיבותם של עם ישראל וארץ ישראל.

ד.      הנגעים פרשת החודש והגאולה - האצלת סמכויות אלהיות לכהנים לסנהדרין ולמשיח.

ה.      חודש ניסן ? חודש הגאולה הנסית של ישראל הן בגאולה הראשונה והן בגאולת העתיד.

ו.        בניסן עתידין להגאל ? בגאולת "בעתה" ואף גאולת "אחישנה" מסוגלת להיות בניסן.

משיח ולידה:

פרשת תזריע עוסקת ברובה בנגעי הצרעת לסוגיהם אשר הם מן הטומאות החמורות ביותר, עד שנאמר: "שהמצורע חשוב כמת" (רש"י- במדבר, י"ב, י"ב). לפיכך נראה כי תוכן הפרשה מנוגד לשמה של הפרשה, כי מילת "תזריע" האמורה בראשית הפרשה מבטאת זריעה הגורמת לצמיחה ולהולדת בנים חדשים. כמו כן הולדת בן מסמלת את התועלת הנובעת מאחדותם של בני הזוג, ואילו נגעי הצרעת מסמלים את העונש לגורם ההפרדה בעם ישראל, כדברי הרש"י: "בדד ישב', שלא יהיו שאר טמאים יושבים עמו. ואמרו רבותינו מה נשתנה משאר טמאים לישב בדד?, הואיל והוא הבדיל בלשון הרע בין איש לאשתו ובין איש לרעהו, אף הוא יבדל 'מחוץ למחנה', חוץ לשלש מחנות" (רש"י-ויקרא, י"ג, מ"ו). אולם בהתבוננות מעמיקה נראה כי אף הנגעים נועדו להצמיח באדם הוויה חדשה, ולעשותו ברייה טהורה ומזוככת, וכן הרש"י כתב: "מה תקנתו ויתרפא?, ישפיל עצמו מגאותו כתולעת וכאזוב" (רש"י-ויקרא, י"ד, ד'), דהיינו, כשם הלידה וברית המילה יוצרים מציאות חדשה של יהודי כשר וטהור, כך גם הנגעים יוצרים בסופם מציאות חדשה של יהודי כשר וטהור. בדומה לכך אף הגלות נועדה לצורך זיכוכם של עם ישראל, בטרם צמיחתה של הגאולה השלמה.

וכן מצאנו שפתיחתה של פרשת תזריע מלמדת על התהליך של היטהרות אשה לאחר לידתה, שנאמר: "דבר אל בני ישראל לאמר אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא" (ויקרא, י"ב, ב'). לכאורה התורה היתה צריכה לומר: "אשה כי תלד זכר" וגו', כשם שנאמר בהמשך הפרשה: "ואם נקבה תלד" (ויקרא, י"ב, ד'). אלא שהתורה הרחיבה לתאר את תהליך לידת הזכר, משום שהדבר דומה לתהליך גאולתם של עם ישראל מן הגלות. כלומר, סיום תקופת גלותם של עם ישראל נמשל לקושי חודשי הלידה, וגאולת עם ישראל משולה ללידה, והולדת הבן נמשל לביאת המשיח, כמובא בגמ': "אמר רב: אין בן דוד בא עד שתתפשט המלכות על ישראל תשעה חדשים, שנאמר: 'לכן יתנם עד עת יולדה ילדה ויתר אחיו ישובון על בני ישראל' (מיכה, ה', ב'), אמר עולא: ייתי (משיח) ולא איחמיניה, וכן אמר רבה: ייתי ולא איחמיניה, רב יוסף אמר: ייתי ואזכי דאיתיב בטולא דכופיתא דחמריה (רש"י-בצל הרעי של חמורו), אמר ליה אביי לרבה: מאי טעמא?, אילימא משום חבלו של משיח, והתניא שאלו תלמידיו את רבי אלעזר מה יעשה אדם וינצל מחבלו של משיח?, יעסוק בתורה ובגמילות חסדים" (סנהדרין, צח:).

כמו כן ניתן לראות רמז נוסף לגאולת עם ישראל בפסוק: "אשה כי תזריע וילדה זכר" (ויקרא, י"ב, ב'), דהיינו, "אשה" - זו כנסת ישראל, "כי תזריע" - כאשר היא תקיים את מצוות ה' בעוה"ז, ע"י זה "וילדה זכר" - היא תגרום לביאתו של המשיח ולגאולה הזכרית השלמה, כפי שנאמר: "כי חלה גם ילדה ציון את בניה" (ישעיה, ס"ו, ח'). וכן מובא בגמ': "משאתם נגאלין עוד אין אתם משתעבדין. מה טעמא?, 'שאלו נא וראו אם יולד זכר' (ירמיה, ל, ו'), כשם שאין זכר יולד כך אתם, משאתם נגאלין אין אתם משתעבדים" (ירושלמי, קידושין, כב. פ"א, הל' ח'). וכן כתב רבינו בחיי (שמות, ט"ו, ב'): "וכן שירה 'הזאת' נקראת שירה בלשון נקבה, על שם שעתיד לבא אחריה גלות, כשם שהנקבה מתעברת ויולדת וחוזרת ומתעברת, אבל לעתיד מצינו שיר בלשון זכר, הוא שכתוב (תהלים, צ"ח): 'שירו לה' שיר חדש כי נפלאות עשה' וגו', וכתיב (ישעיה, כ"ו): 'ביום ההוא יושר השיר הזה". וכן "אמר רבי יצחק אמר רבי אמי: אשה מזרעת תחילה - יולדת זכר, איש מזריע תחילה - יולדת נקבה, שנאמר (ויקרא, י"ב, ב'): 'אשה כי תזריע וילדה זכר" (נדה, לא.). כלומר, כאשר כנסת ישראל תשתוקק לה' יתברך באהבה אמיתית, אז "וילדה זכר", דהיינו, היא תגרום לגאולה הזכרית שאין אחריה גלות, בבחינת "שיר חדש". במובן זה ניתן להסביר גם את הרשב"י שסובר "יולדת נמי חוטאת היא" (שבועות, ח.), כמובא בגמ': "שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי: מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן?, אמר להן: בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה, לפיכך אמרה תורה תביא קרבן" (נדה, לא:), דהיינו, היאוש מן האמונה והתקוה לביאת המשיח אף היא בגדר חטא. וכן פסק הרמב"ם (מלכים, פי"א, א): "המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה, ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם: מקריבין קרבנות, ועושין שמטין, ויובלות ככל מצותה האמורה בתורה. וכל מי שאינו מאמין בו או מי שאינו מחכה לביאתו לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבינו".

לפיכך קריאתה של פרשת תזריע בנפרד מפרשת מצורע בשבת הראשונה של חודש ניסן בשנה מעוברת, נועדה לחזק את אמונתם של עם ישראל, ולהכינם לקראת הגאולה השלמה הצפויה בחודש ניסן, כדברי הגמ': "בניסן נגאלו בניסן עתידין ליגאל" (ר"ה, יא.), וכן מובא במדרש (מכילתא, בשלח, מסכת דויהי, פר' ו'): "שלא נגאלו ישראל ממצרים אלא בשכר האמונה, שנאמר: 'ויאמן העם". וכן אמר דוד המלך ע"ה: "הזרעים בדמעה ברנה יקצרו" (תהלים, קכ"ו, ה'), דהיינו, אמונת הזורע כי מהגרעינים שהוא טומן באדמה יצמחו גרעינים רבים, היא אשר גורמת לו לזרוע הרבה, למרות בתחילת הזריעה הדבר גורם לו לצער ונראה כהפסד, אך האמונה והבטחון בעתיד גורמת לו לשמחה.

לידה ותחית המתים:

תהליך ההריון הוא פלא אלהי הממחיש לאדם הפשוט את כוחו וגבורתו של ה' יתברך בעולם, דהיינו, הלידה אינה דבר המובן מאליו, אלא הלידה היא חסד תמידי שהקב"ה עושה עם בריותיו. וכן מובא במדרש: "אשה כי תזריע וילדה זכר', הדא הוא דכתיב: 'חיים וחסד עשית עמדי ופקדתך שמרה רוחי' (איוב, י', י"ב), רבי אבא בר כהנא אמר, תלת: בנוהג שבעולם אם נוטל אדם ארנקי של מעות ונותן הפה למטה אין המעות מתפזרות?, והולד שרוי במעי אמו והקב"ה משמרו שלא יפול וימות אין זה שבח?, הוי: 'חיים וחסד עשית עמדי'. ר' אבא בר כהנא אמר, אוחרי: בנוהג שבעולם בהמה זו מהלכת רבוצה והולד נתון בתוך מעיה כמין שק, והאשה זו מהלכת זקופה והולד נתון בתוך מעיה, והקב"ה משמרו שלא יפול וימות, הוי: 'חיים וחסד עשית עמדי'. רבי אבא בר כהנא אמר, אוחרי: בנוהג שבעולם בהמה זו דדיה במקום רחמה והולד יונק במקום בשתה, והאשה זו דדיה במקום נאה והולד יונק במקום כבודה, ואין זה 'חיים וחסד'?, הוי: 'חיים וחסד עשית עמדי'. אמר ר"א: אם ישהה אדם בחמין שעה אחת אינו מת?, ומעיה של אשה מרותחין והולד נתון בתוך מעיה, והקב"ה משמרו שלא יעשה שפיר, ושלא יעשה שליא, ושלא יעשה סנדל, ואין זה 'חיים וחסד'?, הוי: 'חיים וחסד עשית עמדי" (מד"ר, ויקרא, פרשה יד). כלומר, מעומק המדרש ניתן להבין כי התהליך הניסי של הלידה, ממחיש גם את התהליך הניסי של גאולתם של עם ישראל בכלל ותחית המתים בפרט, לפיכך המדרש קשר בין הפסוקים: "אשה כי תזריע וילדה זכר', הדא הוא דכתיב: 'חיים וחסד עשית עמדי ופקדתך שמרה רוחי" (איוב, י', י"ב).

בנוסף לכך נלענ"ד כי הקשר בין הפסוקים המובאים במדרש: "אשה כי תזריע וילדה זכר', הדא הוא דכתיב: 'חיים וחסד עשית עמדי ופקדתך שמרה רוחי" (איוב, י', י"ב), מלמד גם על מהות הכרת תודתם של האיש ואשה לקב"ה בעת שהם זוכים להולדת בנם, דהיינו, גם הכרת תודה על אפשרות השותפות שניתנה לאיש ולאשה להביא מתוכם חיים חדשים, הן לעולם הזה והן לעוה"ב, וגם הכרת תודה על כך שקב"ה לא הותיר בידיו את המשך יצירת האדם מעפר כדרך יצירתו של האדם הראשון. כלומר, חסד יצירת האדם בשותפותם של "הקב"ה, ואביו ואמו" (נידה, לא.), מקנה להורים ולולד שלשה יתרונות:

יתרון ראשון נובע מדברי הגמ': "אמר ליה קיסר לרבן גמליאל: אמריתו דשכבי חיי, הא הוו עפרא!?, ועפרא מי קא חיי?, אמרה ליה ברתיה (דקיסר לר"ג) שבקיה ואנא מהדרנא ליה: שני יוצרים יש בעירנו, אחד יוצר מן המים ואחד יוצר מן הטיט, איזה מהן משובח?, אמר ליה: זה שיוצר מן המים. אמרה ליה: מן המים צר מן הטיט לא כל שכן"? (סנהדרין, צ:), דהיינו, יצירת הולד במעי האשה היא ראיה מוחשית לתחית המתים שוכני העפר, לפיכך נאמר: "חיים וחסד עשית עמדי". כלומר, הכרת התודה לאל של האיש והאשה מישראל, מכוון על היכולת אשר הקב"ה נתן להם להביא חיים לעולם הזה ולעולם הבא, ולחזק את אמונתם של עם ישראל בתחית המתים.

יתרון שני נובע מדברי הגמ': "תניא ר' יוסי בר יהודה אומר: אדם עובר עבירה פעם ראשונה מוחלין לו, שניה מוחלין לו, שלישית מוחלין לו, רביעית אין מוחלין" (יומא, פו:). כלומר, כאשר האדם הראשון נברא מעפר בידי הקב"ה, כבר בפעם הראשונה שהאדם חטא ה' הענישו לדורות, אך כאשר בריאתו של האדם נעשית ממים בשותפותם של "הקב"ה ואביו ואמו", אין הקב"ה מעניש את האדם מיד בפעם הראשונה שהוא חוטא, ואף כשה' יתברך מענישו אין עונשו נמשך גם על זרעו, וכן מובא במדרש: "אין קונסים אלא מבן עשרים שנה ומעלה, וב"ד של מטה מבן י"ג" (מד"ר, במדבר, פר' יח, תנחומא, קרח, ג), לפיכך נאמר: "חיים וחסד עשית עמדי". כלומר, הכרת התודה לאל של האיש והאשה מישראל, מכוון גם על החסד אשר ה' יתברך עושה עם בנם גם לאחר לידתו, בכך שה' אינו מענישו עד גיל עשרים ואף הוא מוחל לו על עבירותיו ראשונות.

יתרון שלשי נובע מדברי הגמ': "אריב"ל: בשעה שעלה משה למרום, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבש"ע מה לילוד אשה בינינו?, אמר להן: לקבל תורה בא. אמרו לפניו: חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם?, 'מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו, ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים', אמר לו הקב"ה למשה: החזיר להן תשובה... אמר לפניו: רבונו של עולם תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה?... כתיב בה: 'כבד את אביך ואת אמך', אב ואם יש לכם?!... מיד הודו לו להקב"ה, שנאמר: 'ה' אדונינו מה אדיר שמך" (שבת, פח:-פט.). כלומר, בזכות אפשרות בריאת האדם בשותפות "הקב"ה ואביו ואמו", עם ישראל זכו לקבלת התורה, ולאפשרות להגיע למדרגה מעל למדרגת מלאכי השרת, לפיכך נאמר: "ופקדתך שמרה רוחי". כלומר, הכרת התודה לאל של האיש והאשה מישראל, מכוון גם על החסד של מתן התורה לעם ישראל, אשר בכוחה לשמור על האדם כל ימי חייו, כמובא בגמ': "תורה בין בעידנא דעסיק בה ובין בעידנא דלא עסיק בה מגנא ומצלא" (סוטה, כא.).

נמצאנו למדים כי תהליך ההריון והלידה יוצרים מציאות חדשה, אשר היא דומה למציאות החדשה של העתיד לבוא, דהיינו, לאחר שלב סבל הגלות, עתידים לבוא השלבים של ביאת המשיח, תחית המתים, וכפרת עונותיהם של עם ישראל בזכות קיום מצוות התורה. "לפיכך הקב"ה מדמה טומאת ישראל לטומאת הנדה שנטמאה ונטהרת, כך עתיד הקב"ה לטהר את עם ישראל, שנאמר (יחזקאל, ל"ו, כ"ה): 'וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם" (תנחומא, מצורע, סימן ט).

פלא הצרעת:

הרמב"ם שהיה גם רופא במקצועו כתב בהלכותיו (הל' טומאת צרעת, פט"ז, י): "הצרעת הוא שם האמור בשותפות, כולל עניינים הרבה שאין דומין זה לזה, שהרי לובן עור האדם קרוי צרעת, ונפילת קצת שיער הראש או הזקן קרוי צרעת, ושינוי עין הבגדים או הבתים קרוי צרעת, וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראתו תורה צרעת בשותפות השם, אינו ממנהגו של עולם, אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע, שהמספר בלשון הרע משתנות קירות ביתו, אם חזר בו יטהר הבית, אם עמד ברשעו עד שהותץ הבית משתנין כלי העור שבביתו שהוא יושב ושוכב עליהן, אם חזר בו יטהרו, ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנין הבגדים שעליו, אם חזר בו יטהרו, ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנה עורו ויצטרע ויהיה מובדל ומפורסם לבדו, עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהוא הליצנות ולשון הרע, ועל עניין זה מזהיר בתורה ואומר: 'השמר בנגע הצרעת זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים בדרך'... אבל שיחת כשרי ישראל אינה אלא בדברי תורה וחכמה, לפיכך הקדוש ברוך הוא עוזר על ידן ומזכה אותן בה, שנאמר: 'אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו". כלומר, למרות שבספרו "היד החזקה" הרמב"ם כותב בדרך כלל הלכות מעשיות, משום שאין זה ספר דרשות או דברי מוסר, אף על פי כן בהלכות טומאת צרעת, הרמב"ם כתב הלכה זו שכולה דרשה ומוסר, ע"מ ללמדנו שלדעת הרמב"ם ההתרחקות מלשון הרע הגורם לפירוד ולצרעת, היא הלכה מעשית ולא חסידות בעלמא.

בנוסף לכך הרמב"ם מציין כי הצרעת היא בבחינת "אות ופלא", אשר נועדו להודיע את חשיבותם של עם ישראל, כאמור בלשון הרמב"ם (הל' טומאת צרעת, פט"ז, י): "אינו ממנהגו של עולם, אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע". וכן הרמב"ן כתב: "והבגד כי יהיה בו נגע צרעת', זה איננו בטבע כלל ולא הווה בעולם, וכן נגעי הבתים, אבל בהיות ישראל שלמים לה', יהיה רוח השם עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב, וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועון, יתהוה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו, להראות כי השם סר מעליו. ולכך אמר הכתוב: 'ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם' (ויקרא, י"ד, ל"ד), כי היא מכת השם בבית ההוא, והנה איננו נוהג אלא בארץ שהיא נחלת ה', כמו שאמר: 'כי תבאו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה' (ויקרא, י"ד, ל"ד), ואין הדבר מפני היותו חובת קרקע, אבל מפני שלא יבא הענין ההוא אלא בארץ הנבחרת אשר השם הנכבד שוכן בתוכה" (הרמב"ן, ויקרא, י"ג, מ"ז), וכן נאמר: "ארץ אשר ה' אלהיך דרש אותה תמיד" (דברים, י"א, י"ב). "כביכול אינו דורש אלא אותה... לראות מה היא צריכה, ולחדש בה גזרות: עתים לטובה ועתים לרעה" (הרמב"ן, דברים, י"א, י'). "ומן הנסים הגדולים המפורסמים, אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כלה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד" (הרמב"ן, שמות, י"ג, ט"ז). כלומר, נסי הצרעת מעידים על חשיבותם של עם ישראל וארץ ישראל, והם מעוררים את כלל ישראל לאמונה בה' יתברך. וכן מובא בגמ': "בית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב?, דרוש וקבל שכר. כמאן?, כרבי אלעזר ברבי שמעון, דתנן, רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: לעולם אין הבית טמא, עד שיראה כשתי גריסין על שתי אבנים בשתי כתלים בקרן זוית, ארכו כשני גריסין ורחבו כגריס''' (סנהדרין, עא.). לכאורה דברי הגמ' תמוהים: משום שהנגעים באים בין כך ובין כך שלא כדרך הטבע, כפי שפרשו הרמב"ם ורמב''ן, אם כן מהו ההבדל אם הנגע הוא כגריס אחד על אבן אחת, או "כשני גריסין על שתי אבנים בשתי כתלים בקרן זוית"?, אלא שר"א סובר כי ככל שהנגע מרוחק יותר מן הטבע, הרי זה אות למדרגת האדם ולגודל חטאו, לפיכך ר"א סבר כי "ישראל קדושים" (שבת פו.) ולא יתכן שיהא בתוכם עבריין בדרגה הנחותה ביותר.

וכן כתב "אור החיים": "אדם כי יהיה בעור' וגו', פירוש על דרך אומרם ז"ל (ב"מ, קיד:): 'אתם קרויין אדם ואין עובדי כוכבים קרויין אדם', שאין האומות מטמאין בנגעים, ומכאן הוכחה שאין גוים מטמאין בנגעים שאמרו במסכת נגעים (פ"ג, א, ובתחלת פרק י"א, י"ב). ואומרו: 'כי יהיה בעור בשרו', מודיע הכתוב שאין טומאת צרעת באיש הישראלי אלא בעור בשרו ולא בפנים, כי האומות בחינת נפשם עצמה היא בחינת הצרעת ומינם, ובנפש ישראל בפגעו בם לצד החטא אשר יחטא, ירשום מראה צרעת בעור בשר, ודוקא בעורו ולא בבשרו ואין צריך לומר בפנימיותו. ורז"ל אמרו (ערכין, ג.) כי טעם אומרו 'אדם' לומר אפילו תינוק, גם כלל האשה שגם היא נקראת 'אדם', דכתיב (בראשית, ה', ב'): 'ויקרא את שמם אדם" (אור החיים, ויקרא, י"ג, ב').

וכן נאמר: "וראהו הכהן וטמא אתו" (ויקרא, י"ג, ג'), ומובא במשנה: "אין רואים שני נגעים" (נגעים, פ"ג, א), דהיינו, התורה חסה על כל איש מישראל, ולכן היא הגבילה את הכהן בכך שהוא לא יראה שני נגעים כאחד, משום החשש שהוא יטמא בטעות את מי שנגעו טהור. על כן התורה דורשת מן הכהן תשומת לב פרטנית, וחקירה ודרישה לכל נגע ונגע בפני עצמו, בטרם שהכהן יטמא את האדם ויהפכנו לחשוב כמת. משום שברגע שהכהן מטמא את הנגוע מיד הוא הופך את אותו האדם למצורע החשוב כמת, דהיינו, כאילו שהכהן הרג את אותו האדם, והגמ' קובעת שאין דנין "שני דיני נפשות ביום אחד" (ירושלמי, סנהדרין, כג. פ"ד, ה"ז), על כן נאמר במשנה: "אין רואים שני נגעים", ע"מ ללמדנו את חשיבותו של כל אדם מישראל.

וכן מצאנו שהתורה מצפה מכל אדם להגיע למדרגת צדיקותם של הלל, ר"א בן חרסום ויוסף הצדיק, כמובא בגמ': "הלל מחייב את העניים, רבי אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים, יוסף מחייב את הרשעים" (יומא, לה:), למרות שבמקום אחר אומרת הגמ' שהדבר אינו אפשרי, לפי ש"אם ראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים" (שבת, קיב:). אלא שהגמ' מלמדת כי על כל אדם מישראל לעשות את מיטב השתדלותו, ע"פ כוחו וחוכמתו שניתנו לו מן השמים, כדרך שעשו הלל, ר"א בן חרסום ויוסף הצדיק. לפיכך נאמר במדרש: "חייב אדם לומר: מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב" (תנא דבי אליהו רבה, כה), דהיינו, האדם חייב לומר לעצמו תמיד: מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב, אשר הם פעלו ככל יכולתם למען קיום והפצת דבר ה' בעולם.

נמצאנו למדים מכאן כי ה' בחר בעם ישראל ובארץ ישראל והבדילם מן האומות ומן הארצות אף בנגעים, אשר מטרתם היא ללמד את עם ישראל מוסר ולטהרם בארץ הנבחרת, שנאמר: "חושך שבטו שונא בנו ואהבו שחרו מוסר" (משלי, י"ג, כ"ד), ונאמר: "אהבתי אתכם אמר ה'... ואת עשו שנאתי" (מלאכי, א', ב'-ג').

הנגעים פרשת החודש והגאולה:

בשנה מעוברת פרשת תזריע נקראת לפני חג הפסח בנפרד מפרשת מצורע, וקוראים בהפטרתה את פרשת החודש. החיבור בין פרשת תזריע העוסקת בעיקרה בנגעים ובטהרה, לבין פרשת החודש העוסקת במצות קידוש החודש, נועד ללמדנו כי הקב"ה האציל סמכויות אלהיות לכהנים ולסנהדרין. לפיכך למרות שהתורה כותבת את ההגדרות הברורות והמדוייקות לסימני הטהרה ולסימני הטומאה, ואע"פ שכל אדם יכול ללמוד את הלכות הנגעים ולדעת אם יש בעור בשרו שאת או ספחת, בכל זאת התורה מורה כי רק כהן צריך לראות את הנגע, ורק פסיקתו היא הקובעת את מצבי הטומאה והטהרה של האדם, דהיינו, בפרשת תזריע ה' יתברך הסמיך את הכהנים לקבוע בעבור כלל ישראל את דיני הטומאה וטהרה בנגעים. לעומת זאת במצות קידוש החודש, ה' יתברך הסמיך את הסנהדרין לקבוע את כל חודשי ומועדי ישראל, על ידי קידוש הלבנה מדי חודש בחודשו, דהיינו, רק הסנהדרין מוסמכים לקבל את העדויות על הלבנה, ורק בידם ניתנה הסמכות להחליט על קידוש החודש, ופסק דינם של הסנהדרין מתקבל אף בבית דין של מעלה. כלומר, החלטת הסנהדרין מקובלת על הקב"ה גם במקרה של טעות בכל ההליך של קידוש החודש, וכן מובא במדרש: "אמר רב יהושע בן לוי: 'משל למלך שהיה לו אורלוגין (שעון) והיה מביט בו ויודע איזו שעה ביום, כיון שעמד בנו על פרקו מסר לו אורלוגין שלו. כך אמר הקב''ה: עד עכשיו חשבונן של חדשים וימים בידי, מכאן ואילך הרי הם מסורים בידכם" (ילק"ש, שמות, י"ב, סימן קצ). נמצאנו למדים כי המשותף בין פרשת תזריע לבין פרשת החודש, מלמד כי התורה העניקה לכהנים ולסנהדרין סמכויות רחבות, עד כדי כך שגם אם הם מורים לישראל "על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין" (רש"י-דברים, י"ז, י"א), עם ישראל מצווים לנהוג כפי הוראתם.

וכן מצאנו כי גם למשיח ינתנו סמכויות נרחבות, כמובא בפסיקות הרמב"ם (מלכים, פי"ב, ג): "בימי המלך המשיח כשתתיישב ממלכתו, ויתקבצו אליו כל ישראל, יתייחסו כולם על פיו ברוח הקודש שתנוח עליו, שנאמר: 'וישב מצרף ומטהר"  (מלאכי, ג', ג'), משום "שאותו המלך שיעמוד מזרע דוד בעל חכמה יהיה יתר משלמה ונביא גדול הוא קרוב למשה רבינו, ולפיכך ילמד כל העם ויורה אותם דרך ה' ויבואו כל הגוים לשומעו" (תשובה, פ"ט, ב). אף מלחמותיו של המלך המשיח יבוצעו בפיו בלבד, שנאמר: "ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענוי ארץ והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע" (ישעיה, י"א, ד'). נמצאנו למדים שמאהבת ה' את עם ישראל ה' יתברך האציל  סמכויות אלהיות לכהנים, לסנהדרין ולמשיח, לתועלתם של כלל ישראל.

חודש ניסן:

חדש ניסן הוא ראש לכל חדשי השנה בלוח השנה של עם ישראל, שנאמר: "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה" (שמות, י"ב, ב'), וכן הדבר נרמז באותיות המילה "לכם" שהן בהיפוך אותיות מילת "מלך", דהיינו, כאילו נכתב: "החדש הזה מלך לחדשי השנה". אף כינויו של חדש ניסן כ"חדש האביב" (שמות, כ"ג, ט"ו) מרמז על חשיבותו, ע"י חלוקתה של המילה "אביב" לשתי מילים: אב-י"ב, דהיינו, חודש ניסן הוא אב לכל י"ב חדשי השנה. לפיכך התורה ממספרת את חדשי השנה החל מחודש צאתם של עם ישראל ממצרים, ואין התורה מכנה את החדשים בשמות תואר אחרים. וכן הרמב"ן כתב: "החדשים לא היה להם שם בתורה ולא בישראל, אבל היו ישראל אומרים כמו שהתורה אומרת 'בחודש הראשון', וכן 'ויהי בשנה השנית בחדש השני נעלה הענן', 'ובחודש השביעי באחד לחודש', וכן כולם, ופירושו: בחודש הראשון לגאולתינו ממצרים, ובחדש השביעי ליציאת מצרים, וזהו פירוש 'ראשון הוא לכם', שאינו ראשון בשנה אבל הוא ראשון לנו, שנקרא אותו ראשון לגאולה שלנו. ואלו השמות שאנו קורין אותן: ניסן, אייר, סיון, שמות פרסיים הם, ולא תמצא אותם לא בתורה ולא בנביאים, אלא בכתבי הקדש הנעשים בבבל" (הרמב"ן, ר"ה, לה.). "וטעם 'החדש הזה לכם ראש חדשים', שימנו אותו ישראל חדש הראשון, וממנו ימנו כל החדשים שני ושלישי עד תשלום השנה בשנים עשר חדש, כדי שיהיה זה זכרון בנס הגדול, כי בכל עת שנזכיר החדשים יהיה הנס נזכר... ולכן אמר הכתוב: 'בחדש הראשון הוא חדש ניסן' (אסתר, ג', ז'), כמו 'הפיל פור הוא הגורל' (אסתר, ג', ז'). ועוד היום הגוים בארצות פרס ומדי כך הם קוראים אותם: ניסן ותשרי וכלם כמונו. והנה נזכיר בחדשים הגאולה השנית כאשר עשינו עד הנה בראשונה" (הרמב"ן, שמות, י"ב, ב'). כלומר, חדש ניסן נקבע כראשון החדשים משום שבחודש זה עם ישראל נגאלו בגאולה הראשונה ממצרים, והם עתידים להגאל בחדש זה גם בגאולה השלמה, כמאמר הגמ': "בניסן נגאלו בניסן עתידין ליגאל" (ר"ה, יא.).

ו"במילתא דבדיחותא" (שבת, ל:) אמר אבי אב"י זצ"ל: מדוע דווקא חדש ניסן זכה לקבל את התואר "ראש חדשים"?, משום שבחדש זה ישנן הכנות רבות לקראת חג הפסח, והכנות אלה גורמות לחלק מעם ישראל הרבה מאד דאגות וגם צער, ונאמר בגמ': "כל המיצר לישראל נעשה ראש" (סנהדרין, קד:).

בניסן עתידין להגאל:

גאולתם השלמה של עם ישראל עתידה להתרחש בחודש ניסן, כמובא בגמ': "רבי יהושע אומר: בניסן נגאלו בניסן עתידין ליגאל, מנלן?, אמר קרא: 'ליל שמורים' ליל המשומר ובא מששת ימי בראשית" (ר"ה, יא.), וכן כתב הספורנו: "וכמו שהיה משמר ומצפה לגאלת ישראל כל ימי גלותם במצרים, כן הוא משמר ומצפה לגאלת ישראל העתידה, כאמרו 'ולכן יחכה ה' לחננכם' (ישעיה, ל', י"ח), 'לכל בני ישראל לדרתם', כאמרם 'בניסן נגאלו, ובניסן עתידין להגאל'" (שמות, י"ב, מ"ב). כלומר, דברי רבי יהושע מכוונים לגאולת "בעתה" (ישעיה, ס', כ"ב) אשר היא עתידה להתרחש בדרך נס, כשם שגאולתם של כל עם ישראל ממצרים היתה גאולה ניסית בעתה, דהיינו, בבוא הזמן הקבוע מראש, הקב"ה עתיד לגאול את עם ישראל מן הגלות האחרונה בנסים הגדולים לאין ערוך, מאשר הנסים שארעו בעבור אבותינו בעת היציאה מגלות מצרים, משום שגלות מצרים נמשכה מאתיים ועשר שנים, ואילו הגלות האחרונה נמשכת מזה 1942 שנים. לפיכך הקב"ה עתיד לגאול את עם ישראל בחודש ניסן אף אם עם ישראל לא יהיו ראויים לכך, משום שה' יתברך בחר בעם ישראל והבטיח להם את עתידם הנצחי, שנאמר: "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" (מיכה, ז', ט"ו). וכן מובא במדרש: "אמר הקב"ה: כשהייתם במצרים גאלתי אתכם בשביל שמי שלא יתחלל בגוים, הדא הוא דכתיב: 'וידעתם כי אני ה', אף מאדום איני עושה אלא למען שמי, שנאמר: 'וישיעם למען שמו" (ילק"ש, תהלים, קז, סימן תתסו). וכן מצאנו שהגאולה מגלות מצרים והגאולה העתידית הן גאולות דומות גם במהותן, דהיינו, גם יציאה משותפת של כלל ישראל כגוף אחד מן הגלות מבלי להותיר אף יהודי בחו"ל, וגם גאולה בחודש ניסן, כמובא בגמ': "בניסן נגאלו בניסן עתידין ליגאל" (ר"ה, יא.). וכן מובא במדרש (מד"ר, שיה"ש, פרשה ב'): "ר' אליעזר בן יעקב אומר: 'קול דודי הנה זה בא', זה מלך המשיח, בשעה שהוא אומר לישראל: בחדש הזה אתם נגאלין... הדא הוא דכתיב: 'החדש הזה לכם ראש חדשים". כלומר, חודש ניסן הוא גם ראשית צמיחת השנה החדשה, וגם ראשית צמיחת גאולתם של עם ישראל בעתיד לבוא.

לפיכך גם גאולת "אחישנה" (ישעיה, ס', כ"ב) מסוגלת להתרחש בחדש ניסן, אך היא מותנית ברחמי ה' יתברך ובזכויות צדיקי דור הגאולה, כמובא במדרש: "ר' יהודה אומר: 'קול דודי הנה זה בא', זה משה, בשעה שבא ואמר לישראל: בחדש זה אתם נגאלין!, אמרו לו: משה רבינו, היאך אנו נגאלין?, והלא אמר הקב"ה לאברהם: 'ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה' (בראשית, ט"ו), ועדיין אין בידינו אלא מאתים ועשר שנה?, אמר להם: הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט בחשבונותיכם, אלא 'מדלג על ההרים', אין הרים וגבעות האמורין כאן אלא קצים ועיבורין, מדלג על החשבונות ועל הקצים ועיבורין, ובחדש הזה אתם נגאלין, שנאמר: 'החדש הזה לכם ראש חדשים' (שמות, י"ב). ר' נחמיה אמר: 'קול דודי הנה זה בא', זה משה, בשעה שאמר לישראל בחדש הזה אתם נגאלין!, אמרו לו: משה רבינו היאך אנו נגאלין?, והלא אין בידינו מעשים טובים?, אמר להם: הואיל וחפץ בגאולתכם אינו מביט במעשיכם הרעים, ובמי הוא מביט?, בצדיקים שבכם ובמעשיהם, כגון: עמרם ובית דינו" (מד"ר, שיה"ש, פרשה ב), וכן מובא במדרש (מד"ר, קהלת, פר' א): "רבי ברכיה אמר בשם רבי יצחק: כגואל ראשון כך גואל אחרון".

לסיכום:

נמצאנו למדים כי מפרשת תזריע העוסקת בטהרת היולדת ובנגעי הצרעת לסוגיהם, ניתן ללמוד גם עניינים הקשורים בגאולתם העתידית של עם ישראל, דהיינו, כשם הלידה וברית המילה יוצרים מציאות חדשה של יהודי כשר וטהור, כך גם הנגעים יוצרים בסופם מציאות חדשה של יהודי כשר וטהור. בדומה לכך אף הגלות נועדה לצורך זיכוכם של עם ישראל, בטרם צמיחתה של הגאולה השלמה. וכן מצאנו כי סיום גלותם של עם ישראל נמשל לקושי חודשי הלידה, והלידה משמשת ראיה לתחית המתים. בנוסף לכך למדנו כי אף הנגעים מלמדים על חשיבותם של הכהנים, עם ישראל וארץ ישראל אשר הם השותפים העיקריים לגאולה השלמה. כמו כן מצאנו בפרשת החודש כי הסנהדרין משמשים כסמכות עליונה בקביעת לוח השנה היהודי ובקידוש החודש, ועוד למדנו שחודש ניסן הוא חודש גאולת עם ישראל הן בגאולה הראשונה והן בגאולת העתיד, כמאמר הגמ': "בניסן נגאלו בניסן עתידין ליגאל" (ר"ה, יא.). לפיכך סמיכות פרשת תזריע לפרשת החודש משמשים לעם ישראל כתזכורת לגאולה השלמה, ולהכנת הלבבות לביאת משיח צדקינו בדרך של נסים הגדולים לאין ערוך, מאשר הנסים שארעו בעבור אבותינו בעת היציאה מגלות מצרים, כפי שה' יתברך הבטיח לעם ישראל: "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" (מיכה, ז', ט"ו), "אני ה' בעתה אחישנה" (ישעיה, ס', כ"ב).

יה"ר שה' יזכנו לראות את הנסים והנפלאות שיתרחשו בעת גאולתם העתידית של עם ישראל, ויתקיים בנו מקרא שכתוב: "לכן הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים. כי אם  חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ צפון ומכל הארצות אשר הדיחם שמה והשבותים על אדמתם אשר נתתי לאבותם" (ירמיה, ט"ז, י"ד-ט"ו). 

העל"ה רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)